סיפורי עם                                 חזרה לתפריט סיפורי עם

 

הגעת לדף ישן של אתר מס"ע – המרכז לסיפורי עם ולפולקלור. כדי להגיע לדף הבית של האתר החדש הקש על:

http://web.macam.ac.il/~yon/

 

 

סיפורי עם ממרכז אסיה

 

אהבה בלוריסטן

     לוריסטן, אחד ממחוזותיה הגדולים של אירן היא חבל ארץ הררי המשתרע לאורך הרי הזגרוס, בחלקה המערבי של הארץ. תושביה, הלורים, היו עד לפני זמן קצר עם של רועי צאן שנדדו עם עדריהם ממקום למקום במרחבי מולדתם ורק בדורות האחרונים עברו לישובי קבע. על אף העובדה שהם חיים כיום בכפרים, ארגונם החברתי מבוסס עדין על שבטים וחמולות ואורחות חייהם הקודמים כנוודים עדין טריים בזיכרונם.

     ללורית, שפתם של הלורים, יש קרבה גדולה לפרסית המודרנית וכמוה מקורה בפרסית החדשה שצמחה במאה העשירית מתוך הפהלבית של אירן הפרה-אסלאמית. הלורית לא הייתה מעולם שפת כתב, אולי בגלל שדמיונה לפרסית הוא כה רב עד שדוברי לורית יכולים להבין כמעט ללא קושי את הפרסית הכתובה. עם זאת קיים קורפוס גדול של ספרות לורית אורלית העוברת בעל-פה מדור לדור וכוללת סיפורי עם ושירה עממית. המורשת הלורית מזכירה מאוד את סיפורי העם והשירים המהלכים בקרב הבדווים באזורנו. באחד הגיליונות הבאים יש בכוונתנו לפרסם מאמר השוואתי על הקרבה שבין הסיפורת הלורית לסיפורת הבדווית, אך הפעם ברצוננו להביא דווקא דוגמא מן השירה הלורית.

     בשירה הלורית יש מגוון של צורות ותכנים: שירים הסטוריים העוסקים רובם ככולם בתיאורי קרבות מפורסמים בין שבטי הלורים לשלטון המרכזי של אירן ובינם לבין עצמם, שירי קינה, שירי חתונה ועוד.

     סוג שירה נבדל לעצמו הוא שירי ארי-היי - שירים ליריים שנושאם העיקרי הוא האהבה, אך הם עוסקים גם בחיים בכלל ומבטאים את השקפת עולמו של הלורי. שירי הארי-היי מושרים בפי כל לצלילי מנגינה מיוחדת וכמעט כל לורי מכיר חרוזים מהם. המקצב הוא חופשי כאשר כל שורה מכילה בדרך כלל שתים עשרה הברות. כל שתי שורות מצטרפות לחרוז הנקרא דיסטיח (DISTICH), כשהחריזה ברוב המקרים היא חריזה נקבית: (לדוגמא: NARAM - DIYARAM), ופה ושם יש גם חריזה זכרית ((KAYUDAR - BYSYAR להלן תרגום חופשי שלי לשיר ארי-היי. שני החרוזים הפותחים נשמעים בלורית כך:

Ma va yak, aftaw va du, xu-t seumin-i       

Ma ka hic, aftaw ka hic, xu-t nazinin-i     

Kuh va kuh gastam, palaya-ma va dass-am,    

Ma sarawi navim, va asqa tu mass-am.        

 

השיר תורגם מתוך ספרם של Secandar Amanolahi & W.M. Thackston   TALES FROM LURISTAN

שיצא לאור בהוצאת   HARVARD UNIVERSITY PRESS ומכיל סיפורי עם ושירים בלורית בתעתיק לועזי עם תרגום אנגלי.

ניתן להשיגו על ידי פניה ישירה להוצאה (מספר הפקס. הוא:  001-617-495-8924 )

 

הלבנה אחת, השמש שתים ואת היא השלישית.

הלבנה והשמש כאין וכאפס, חמודה מכל היא את!

מהר להר אנדוד, מנעלי אוחז ביד,

לא מיין אנוכי שיכור, רק מאהבה אליך.

תפוח בקצהו של ענף את, אך לשווא לו אשתוקק,

מלוא זרועי ואף מקלי יקצרו מלהשיגך.

בוקר עת בך אהגה, תפעמני תשוקתי,

בבת עיני הימנית, יהלום את לילותי יאיר.

יקרת לי מעיני שלי, מנשמתי שלי,

תאלם נא לשוני אם אעזבך אי פעם.

צער פרידתי ממך, אהובתי, עתה הורגני;

לצימוק המתייבש בצל אותי הפכת.

אהובתי בקרבתי לא תשוטט כמנהגה עוד,

מן החיים ידי רחצתי, אך עודני בה הוגה.

הסהר החדש שלח קרני אורו מבעד לחלוני -

דימיתי כי אהובתי לראותני סרה.

הלילה בחלום על משכבי נגלית לי,

אך לא ארך זה החלום, באוהלי המט ליפול עודני.

עיניך המכושפות - קסמים עלי יפילו,

חמדתי כה צר כי לי איבה תנטורי.

אהובה, אם זיו פניך לא אראה ולו במעט,

מקדש פסילים אקים ובתוכו אשב.

היום שוב לא תנהגנה נערות כבזמנים עברו,

בצעיפים של אי נאמנות ראשיהן הן מכסות.

העין לא תשבע מלראותך -

כמו הלום-כדור אפול מרגלותיך.

עין כה גדולה, ריסים כה ארוכים -

לפסל כסף כל רואיך ידמוך.

הו סייחה בראש גבעה, מתוקת קול ושפתיים,

זה אשר שפתך דובר - אל תפרשי דבריו שלא כהלכה.

אמש עטויה בתכשיטיה, לאסיפה היא באה,

כפרגים פורחים שדיה, פטמותיה ערמת ורדים.

רוח הצפון על פני לאיל חלפה,

נושאת עמה ריחות קרפול וקינמון.

לבושך ניצת הורד, אימרתו ורדים,

נרקיסים פורצים מבעד לקישוריו.

לבושך ניצת הורד על גופך המפואר,

מה חבל שאין אדון לערמת ורדים זו.

מאוהב אני בנערה חסרת כל לב -

במצח נחושה היא מתבוננת בי ובגנותי דוברת.

מאוהב אני בנערה בת דינארוואנד,

הו סייחה בראש גבעה, לא תחייך לאיש.

גדול הוא צימאוני לך מצימאוני למים,

מאה ספלים של מי שלגים לא ירווהו.

הילוכך אותי קטל, ניד עפעף עיניך,

עולי ימים היו לציידים, ואנוכי נושא את הפגרים.

סוכת גפנים ודליות הקם במעיין נייקש,

על אודות שיראז תשיח, צחק עם רע נעורים.

היום הגברת בכחול יצאה לשוח,

מזור ללבבי הביאה, ממגע רופא ייטב.

לבנת העור, דקת הגו, אני מת למענך.

הו חייכנית, לעד אזכור הלילה שעבר.

עיניך כאיילת שחר, לא תדענה מנוחה.

אשר הוכה במבטן - לנצח לא יחלים.

כשלג בהרים זורחות פניך,

למראם השמש בוש, חפרו פני הלבנה.

הזמן הוא כמו הרוח, הרוח כמו הזמן,

חולף הזמן כמו נחשולי סופה סוערת.

הזמן הוא כרחיים, בני אנוש כגרגרי חיטה,

יש הנופלים מתחת אבן רכב, יש הגולשים אל תוך מרזב המטחנה.

בימים עברו לא הרחתי ניחוחות ורדים בגן,

כיום אני אבל על עץ אשר יצלח רק למקלות.

בימים עברו כצייד צעיר שיחק לי מזלי,

עז הרים קטלתי וראשה כרתתי, את פגרה השארתי מאחור.

בערגה חסרת תוחלת לגברת, מת אני.

כבר עברה היא גיל ששים, אך לא תודה כי היא זקנה.

לא אדע אם מזלי הוא או שכך הוא העולם,

בכל מקום אליו אלך, חרוכה האדמה.

לטייל היום יצאה, לבה אלי לא שתה,

לאל אודה על שהטילה את כולנו אל צידי הדרך.

כיונה, ענף של ערבה היה לי מחסה,

כאסיר תר אנוכי אחר סיכוי להימלט.

 

 

המצפן והמצפון

     לכל עם יש באוצר הפולקלור שלו את דמות הבדחן ואת דמות השוטה ואת דמות החכם, ולעתים קרובות זוהי אותה דמות שכוללת בתוכה את כל הצדדים. לנו יש את הרשל'ה ואת ג'וחה, לתורכים יש את נסר אדין ולאפגנים את אבו-חאן.

     סיפורים רבים מספרים באפגניסטן על אבו-חאן הטיפש-החכם והסיפור שלפניכם הוא אחד מהם.

     אבו-חאן יצא פעם לשוק. פתאום הוא רואה קבוצת אנשים עומדים בהתרגשות מסביב לסוחר המכובד אבו-עיסה.

     אבו-חאן רוצה לראות על מה הם מדברים. הוא מתקרב ורואה שאבו-עיסה מחזיק ביד שלו מין דבר מוזר: קופסה עגולה עם מכסה שקוף ובתוכה מחט רוקדת. בכל פעם שמסובבים את הקופסה נשארת המחט במקומה ומצביעה לאותו כיוון.

     "תראה" אומר לו אבו-עיסה, "מצאתי את זה באחד המסעות שלי, אבל לאף אחד פה אין מושג מה זה. אולי אתה, אבו-חאן, הידוע בחכמתך, תוכל להסביר לנו מה זה?"

     אבו-חאן מסתכל, מסתכל, הופך את הקופסה מצד אל צד ופתאום הוא עושה דבר מוזר: הוא מתחיל לבכות ואז הוא צוחק ואז הוא שוב בוכה ושוב צוחק, והקהל מסביב משתגע - מה קורה כאן?

     בסוף קם מישהו ושואל אותו: "תגיד אבו-חאן, למה אתה בוכה?"

     "למה אני בוכה? למה אני בוכה אתה שואל? אני בוכה עליכם! אני בוכה עליכם ועל הטיפשות שלכם! תראה כמה אנשים התאספו פה ואין אפילו אחד שיכול להגיד מה השם של הקופסה הזאת ולמה היא משמשת. תגיד לי זה לא בושה? על זה אני בוכה!"

     האנשים מסביב מתחילים להרגיש לא נעים, מתחילים להתבייש. הוא צודק אבו-חאן - כולנו כאן טיפשים רק הוא החכם שמבין...

     אבל פתאום קם מישהו אחר ואומר: "רגע, אמרת לנו למה אתה בוכה, אבל לא אמרת לנו למה אתה צוחק?"

     "למה אני צוחק, זה מה שאתה רוצה לדעת? אני אגיד לך למה אני צוחק!"

     אבו- חאן מפסיק לדבר, שותק רגע ארוך, וכולם מחכים לשמוע מה הוא יאמר.

     "אני צוחק" ממשיך אבו-חאן כי בעצם גם אני לא יודע את התשובה..."

 

צ'נדו צ'ור

     היה פעם גנב בשם צַ'נְדוּ ששמעו יצא למרחוק. לא היה מקום בממלכה כולה שצ'נדו לא שלח שם ידו בגניבה, והוא ביצע את מעשיו במיומנות כה רבה עד שמעולם לא ארע שנתפס בשעת מעשה. היה זה אדם מחונן שידע בין היתר שפות חיות ועופות והוא נודע בכינוייו צַ'נְדוּ צ'וֹר, דהיינו צ'נדו הגנב.

     באותה עת שלט בממלכה סמוכה מלך ושמו צַ'קוּר שאומץ לבו וחכמתו היו לשם דבר לא רק בארצו שלו אלא אף בממלכות השכנות. שום גנב או גזלן לא העז לבצע מעשי שוד בתחומי ממלכתו. צ'נדו צ'ור חכך רבות בדעתו אם לנסות שם את מזלו. בסופו של דבר אזר אומץ ושם פעמיו לשם.

     בדרכו פגש בסוחר שאף הוא התכוון להגיע לאותה ממלכה. לאחר שפטפטו והתבדחו מעט שאל הסוחר את צ'נדו לשמו ולמטרת מסעו. כאשר שמע הסוחר את שמו החל לרעוד מפחד כעלה נידף ברוח. צ'נדו מיהר להרגיעו, הבטיח לו את ידידותו הכנה ונשבע שלא ירע לו. באותו רגע עצמו נשמע קרקור חגלה מאחד השיחים וצ'נדו צ'ור השיב לה בלשון הציפורים. הסוחר המופתע ביקש מצ'נדו צ'ור להסביר לו את פשר חילופי הדברים.

     "החגלה סיפרה לי שבאחד מן השקים שעל גב חמורך טמון צרור של מטבעות זהב ושניתן לשדוד אותם ממך בנקל, אך אני השבתי לה שנשבעתי לך שבועת ידידות וצ'נדו לעולם לא ישדוד חבר."

     הסוחר נרגע מעט, אך בהזדמנות הראשונה הוציא בהיחבא את צרור המטבעות מן השק וקשר אותן סביב חלציו. אך עשה זאת והנה נשמע קול תן מיילל ממעבה השיחים. צ'נדו השיב לו ביללה משלו.

     "מה אמר לך התן?" שאל הסוחר.

     "התן סיפר לי כי אינך בוטח בי וכי הוצאת את המטבעות מן השק וקשרת אותן סביב חלציך וכי אם ברצוני לזכות בהן כל מה שעלי לעשות הוא להרוג אותך כאן ביער. השבתי לו שכשצ'נדו קורא לאדם חבר, לעולם לא ישלח ידו לפגוע בו ולא ישדוד את רכושו ותהיה כמות הזהב שברשותו אשר תהיה."

     הסוחר חש עצמו בוש ונכלם על שהטיל ספק במלת הכבוד של צ'נדו צ'ור וביקש את סליחתו. מרגע זה ואילך התקרבו השנים ויחסם איש אל רעהו הפך ליחס של אחווה כנה.

     לאחר ימים אחדים חצו השנים את גבול ממלכתו של צ'קור. צ'נדו נפרד ממלווהו לאחר שהלה הבטיח לו שלא יודיע לאיש על כניסתו לתחומי הממלכה ועל כוונותיו. מכיוון שצ'נדו היה כמעט בטוח שהסוחר לא ישמור על הבטחתו, הוא נכנס לעיר בתחפושת. הסוחר שהגיע אף הוא לעיר לא השתהה אף לרגע. הוא מיהר לארמון ובישר למלך על כניסתו של הגנב המפורסם, צ'נדו צ'ור, לממלכה ועל כוונותיו לבצע מעשי שוד בעירו.

     המלך החליט שהוא עצמו ישמש בלילה כשומר העיר כדי למנוע מצ'נדו צ'ור לבצע את זממו. כאשר שקעה השמש ונסגרו הבזארים וכל התושבים היו ספונים בבתיהם, יצא צ'נדו אל מחוץ לאכסניה ששהה בה. בזריזות רבה חמק בחשאי מרחוב לרחוב. עד מהרה נקרה על דרכו אדם שדומה כי אחז באותו מקצוע. אך כיוון שידוע היה ברבים כי בממלכתו של צ'קור אין גנבים ושודדים, ניחש צ'נדו כי אין זה אלא אחד משומרי המלך. בהזדמנות הראשונה אחז בגרונו של האיש, הפנה נגדו את חוד פגיונו ודרש ממנו לחשוף את זהותו. היה זה המלך בכבודו ובעצמו אשר נוכח לדעת כי פגש את הגנב הידוע לשמצה.

     "אני גנב כמוך," אמר לו, "אך מאז עלה המלך צ'קור על כס המלוכה, לא נחלתי כל הצלחה בעסקי. היום נודע לי מפי סוחר אחד שצ'נדו צ'ור המפורסם הגיע לעיר, על כן יצאתי לחפשו ולהצטרף אליו בתקווה שבעזרתו אוכל לבצע סוף סוף מעשה שוד ראוי לשמו. כלום לא אתה הוא אותו גנב מפורסם?"

     "אתה נראה לי ברנש פיקח ואני שמח לפגוש בך. עתה, אמור לי ידידי, היכן כדאי להוציא לפועל את זממנו?"

     המלך הוליך אותו אל ביתו של העשיר בסוחרי העיר. שערי הבית נשמרו היטב וגם מאחור הוצב שומר. צ'נדו התקרב אליו בחשאי, הכריע אותו לארץ וקשר אותו היטב. הוא הותיר אותו להשגחתו של מלווהו ופרץ לתוך הבית. ומה מצא שם? לאורה העמום של מנורת חימר ראה ברנש בעל כרס רכון על ספרי החשבונות שלו. הוא הביט בספריו, ספר את צרור כספו ופלט אנחת יאוש.

     היה שם הפרש של פרוטה אחת. הוא בדק את ספרי החשבונות ומנה שוב ושוב את הכסף, אך לשווא. הייתה חסרה פרוטה. מדי פעם הופיעה אשתו בפתח והפצירה בו לסעוד פת ערבית, אך הוא סרב ואף גער בה על שהיא מפריעה לו, והכל בגלל פרוטה אחת!

     צ'נדו יצא חרש מן הבית. בראותו אותו יוצא בידים ריקות תלה בו מלוהו מבט שואל.

     "הברנש שם הוא חתיכת קמצן עלוב. שנתו נודדת והוא איבד את תאבונו ואת שלוותו והכל בגלל פרוטה אחת. אם אגנוב משהו מביתו מן הסתם יגווע וימות כאשר יוודע לו על אבדתו. לא הייתי רוצה שתרבוץ על מצפוני האחריות למותו של אדם. מוטב שתיקח אותי למקום אחר."

     כיוון שכך הביא אותו המלך אל ביתו של צורף החצר. צ'נדו פרץ לבית ועד מהרה חזר עם שלל רב. הוא נכנס שוב לבית ובעודו ממשש דרכו באפילה נתקל בסיר מחימר. הוא הסיר את המכסה ותחב פנימה את ידו. אצבעותיו נגעו במשהו פריך. בהיסח הדעת נטל קמצוץ מן החומר וטעם ממנו. זה היה מלח! צ'נדו חזר אל מלווהו, נטל את כל השלל, החזיר אותו לבית ויצא משם בידים ריקות.

     כשנשאל לפשר מעשהו השיב: "ידידי היקר, חלקתי במלח עם בעל הבית הזה ואף שעשיתי זאת בטעות, יהיה זה בניגוד לחוק המלח של צ'נדו אם אגנוב מאדם שחלקתי אתו במלח. בוא ונבקש את מזלנו במקום אחר. חשוב לרגע: מדוע שנשוטט בכל קצות העיר? מדוע שלא תיקח אותי אל ארמון המלך? קח אותי לשם. אם המלך יאבד חלקיק קטן מאוצרותיו הדבר לא ידיר שינה מעיניו."

     המלך הוליך את צ'נדו אל ארמונו. בדרך סיפר לו שארבע לבנות זהב גדולות מונחות למרגלות מיטתו של המלך ויהיה זה בהחלט מעשה נועז אם יצליחו לסלקן וללמד את המלך לקח בל ישכח. צ'נדו הסכים לכך מיד.

     בהסתירם את עצמם מעיני השומרים ובהחליקם בינות לצללים, עלה בידי השנים לחדור לארמון ולהגיע עד חדר המיטות של המלך. לבנות הזהב המלוטשות הבריקו בחשכה.

     ברגע שנכנסו לחדר החל כלב לנבוח מתחת למיטה ואליו הצטרף כלב נוסף. צ'נדו צ'ור היה מסוגל לעקוב אחר חילופי הדברים ביניהם. הכלב הראשון אמר: "הנה בא צ'נדו צ'ור. אין ספק שהוא בא לשדוד את לבנות הזהב. עמוד על המשמר!" בעוד שחברו ענה לו: "סתום את הפה, טיפש. אתה לא רואה שאדוניך בכבודו ובעצמו מוביל אותו פנימה? מה אתה נובח במלוא גרונך?"

     צ'נדו פנה לעבר מלווהו, החווה קידה ואמר: "לצ'נדו צ'ור יש הערב את העונג והכבוד לשהות במחיצתו של לא אחר מאשר הוד מלכותו!"

     המלך הופתע לשמוע שצ'נדו צ'ור זיהה אותו וביקש לדעת כיצד עלה בידו לחשוף את זהותו.

     "הכלבים שלך הם שהאירו את עיני." השיב לו צ'נדו צ'ור בהצביעו עליהם, "אני מבין שפות חיות ועופות."

     כבר קודם לכן התרשם המלך צ'קור עמוקות מאישיותו הצבעונית של צ'נדו וממידת התחשבותו ונאמנותו לכללי הכבוד שלו. עתה ביקש ממנו להמשיך ולארח לו לחברה. צ'נדו צ'ור לא יכול היה לסרב לידידו. הוא הצטרף לחצרו והפך לאחד מיועציו הקרובים של המלך.

     אומרים שאחרי שנים אחדות התאהב צ'נדו באחותו של המלך בלי שידע מי היא באמת. באותם ימים אחותו של ידידך נחשבה לאחותך שלך. כאשר נודעה לו זהותה האמיתית של הגברת, צנח צ'נדו על מקומו ומת. כשהגיע השמועה למלך נגע הדבר כה עמוקות בלבו עד שגם הוא נפטר מרוב צער. משנודעה לגברת סיבת הטרגדיה טרפה היא את נפשה בכפה.

_______________________

סיפור פקיסטני זה עם סיומו הטרגי המוזר תרגמתי מתוך קובץ סיפורי עם פקיסטניים בשם

Folk Tales of Pakistan - Laxman Komal, Sterling Publishers, India, 1976  

 

סיפורו של קירזאי

     לפני שנים רבות חי סוחר צעיר בשם קִירְזַאי. באחד הימים נאלץ קירזאי לרגל עסקיו לנסוע לכפר טְשִיגןָ, כמאתיים ק"מ ממקום מושבו. בנסיבות רגילות היה בוחר בדרך עקיפין העוברת למרגלות ההרים; דרך שהייתה מאפשרת לו לערוך את מסעו בצל ההרים, מוגן מן החמה הקופחת, אך בפעם הזו היה קירזאי דחוק בזמן; היה עליו להגיע לטשיגן מוקדם ככל האפשר, על כן החליט להגיע למטרתו בקו ישר כשהוא חוצה את מדבר סִיר-דַרְיָה.

     מדבר סִיר-דַרְיָה ידוע בשמש היוקדת שלו ורק מעטים מעיזים להסתכן ולחצות אותו. אף על פי כן השקה קירזאי את גמלו, מילא את נאדות המים שלו ויצא לדרך.

     שעות אחדות לאחר שיצא לדרכו החלו רוחות המדבר לנשוב בחוזקה. קירזאי רטן לעצמו והאיץ בגמלו. לפתע עצר מוכה תימהון. במרחק מאה פסיעות ממנו התחוללה סופה אדירה. מעולם לא ראה משהו דומה לזה. הסופה הטילה אור ארגמני סביב סביב; אפילו החול שינה את צבעו. קירזאי היסס: האם עליו ללכת בדרך עקיפין כדי לא להתמודד עם התופעה המוזרה הזו, או שמא עליו לפלס דרכו ישר קדימה? קירזאי נחפז מאוד. הוא חש שאין הוא יכול להרשות לעצמו דרך איטית יותר. הוא הרכין על כן את ראשו, כיווץ את כתפיו ושעט קדימה.

       להפתעתו ברגע שחדר לתחום הסערה, שככה מאוד הרוח ושוב לא הצליפה בחדות על פניו. הוא חש מרוצה מכך שקיבל את ההחלטה הנכונה. אך לפתע נאלץ לעצור שוב. במרחק פסיעות אחדות קדימה הבחין בדמות אדם שרועה על הקרקע סמוך לגמל מוברך. קירזאי מיהר לרדת מגמלו כדי לראות מה התקלה.

     ראשה של הדמות היה עטוף ברדיד אך קירזאי יכול היה לראות שאדם זקן לפניו. הזקן פקח את עיניו, הסתכל בקירזאי במבט בוחן ואז לחש בקול צרוד:

     "האם זה... אתה?"

     קירזאי צחק והניד בראשו. "מה? אל תגיד לי שאתה יודע מי אני! האם פשטה תהילתי במדבר סִיר-דַרְיָה? אבל אתה, זקן, מי אתה?"

     הזקן לא השיב דבר, וקירזאי המשיך ואמר:

     "בכל מקרה, אינך בקו הבריאות. לאן מועדות פניך?"

     "אל גִּיבַּה." נאנח הזקן, "אבל אין לי יותר מים."

     קירזאי שקל את הדברים בדעתו. לבטח יוכל לחלוק מעט ממימיו עם הזקן, אך אם יעשה כן, יסתכן בכך שיחסרו מים לו עצמו. אך הוא לא יכול לעזוב את הזקן סתם כך. אדם אינו כלב שתניח לו לגווע בלי מבט נוסף.

     'לעזאזל עם כל תוכניותי', חשב קירזאי, 'אם אזקק למים כל שעלי לעשות הוא לפלס לי דרך אל השביל שלרגלי ההרים. חיי אדם חשובים יותר מפגישת עסקים!'

     הוא עזר לזקן ללגום מעט מים, מילא אחד מן הנאדות שלו וסייע לו לעלות על גמלו.

     "המשך ישר בדרך זו", אמר לו בהצביעו לכיוון שבא ממנו, "ותגיע לגיבה תוך שעתיים."

     הזקן החווה בידיו תנועה של הכרת תודה. בטרם עזב את המקום הביט רגע ארוך בקירזאי וביטא מלים מוזרות אלה: "יום אחד, המדבר ישלם לך."

     הוא דרבן את גמלו והפנה אותו לכיוון שקירזאי הורה לו. קירזאי המשיך בדרכו. הוא החמיץ את שעת הכושר שחיכתה לו בטשיגן, אך הוא חש שלם עם עצמו.

     חלפו שלושים שנה. לרגל עסקיו היה על קירזאי לעשות תכופות את הדרך בין גיבה לטשיגן. הוא לא הפך לאדם עשיר, אך מה שהרוויח די היה בו כדי לקיים בכבוד את משפחתו. ליותר מכך לא שאף.

     יום אחד בעת שמכר עורות בשוק של טשיגן, נודע לו שבנו חולה מאוד. היה עליו להגיע אליו בכל המהירות האפשרית. קירזאי לא היסס. הוא זכר את קיצור הדרך במדבר שהתכוון לנסוע בו שלושים שנה לפני כן. הוא השקה את גמלו, מילא את נאדות המים שלו ויצא לדרך.

     במהלך הדרך נלחם כנגד הזמן ודרבן ללא הרף את גמלו. הוא לא עצר בדהירתו אפילו בעת שלגם מים מן הנאד, ודבר זה היה בעוכריו: הנאד החליק ונפל לפתע מבין ידיו ובטרם עלה בידו לרדת מן הגמל ולהרימו כבר נשפכו כל המים ונעלמו בין חולות המדבר. קירזאי גידף בקול רם. עם נאד אחד בלבד של מים יהיה זה בלתי אפשרי לחצות את המדבר. אך בהרהרו בבנו החולה המשיך האיש הזקן בדרכו.

     "אני מוכרח לעשות את זה. אני אצליח!"

     השמש של סִיר-דַרְיָה היא חסרת רחמים. אין זה מעניינה מהן המטרות שלשמן מעז אדם פניו כנגד קרניה. היא לוהטת בהתמדה מבלי לאות ותמיד באותה עוצמה. עד מהרה נוכח קירזאי לדעת כי טעה טעות מרה. גרונו ניחר מצמא, לשונו תפחה בפיו וגופו בער. הנאד היחיד שנותר לו היה כבר ריק ממים ועתה, למרבה חרדתו ראה שסופת חול מתעוררת. הוא עטף את ראשו ברדידו, עצם את עיניו והניח לגמל שלו לשאת אותו קדימה לכל אשר יחפוץ. שוב לא היה מודע למה שקורה סביבו. סערה אדירה התחוללה עתה לא הרחק ממנו. הסערה הטילה אור ארגמני רך, אבל קירזאי נותר חסר הכרה ולא השגיח בדבר. הגמל דהר אל תוך הסערה, התקדם צעדים אחדים, ואז כשל לפתע וצנח תחתיו. קירזאי הוטל אל הקרקע. 'אני מחוסל', חשב, 'בני לא יזכה לראות אותי שוב.'

     לפתע בקעה קריאת שמחה מגרונו. אדם רכוב על גב גמל התקרב לעברו. אך ככל שהתקרב הרוכב הפכה שמחתו של קירזאי לתימהון.

     האדם הזה שירד עכשיו מגמלו וניגש אליו - קירזאי הכיר אותו. הוא זיהה את פניו הצעירות, את בגדיו, אפילו את הגמל שרכב עליו! גמל שקירזאי עצמו רכש תמורת שני אגרטלים יקרי ערך לפני שנים רבות.

     קירזאי היה בטוח: האיש הצעיר שבא לעזור לו היה הוא עצמו! זה היה קירזאי כפי שהיה לפני שלושים שנה.

     "האם זה... אתה?" לחש קירזאי בקול צרוד.

     "מה? אל תגיד לי שאתה יודע מי אני! האם פשטה תהילתי במדבר סִיר-דַרְיָה? אבל אתה, זקן, מי אתה?"

     קירזאי לא השיב דבר, הוא לא ידע מה לומר. האם עליו לספר לאיש הצעיר מי הוא, או לעבור על כך בשתיקה?

     בינתיים המשיך הצעיר בדבריו:

     "בכל מקרה, אינך בקו הבריאות. לאן מועדות פניך?"

     "אל גִּיבַּה." השיב קירזאי, "אבל אין לי יותר מים."

     קירזאי ראה כיצד שקל הצעיר את המצב בדעתו והוא ידע בדיוק מה חולף בראשו: האם עליו לעזור לקירזאי או להמשיך בדרכו לענייניו שלו? אך קירזאי גם ידע מה תהיה החלטתו והא חייך בעת שהתבונן בצעיר המציע לו לגימת מים. הצעיר מילא את הנאד הריק שלו, סייע לו לעלות על גמלו והורה באצבעו:

     "המשך ישר בדרך זו ותגיע לגיבה תוך שעתיים."

    קירזאי הזקן התבונן רגע ארוך בפניו של האיש הצעיר שהיה פעם והחווה בידו תנועה של הכרת תודה. הוא ביקש לדבר עם האיש הצעיר על אודות דברים רבים, אך עלה בידו רק לפלוט את המלים האלה:

     "יום אחד המדבר ישלם לך."

     ואז החיש דרכו לגיבה, מקום שבנו חיכה לו.

     קירזאי היה לאדם חכם, מכובד על ידי כל וכאשר סיפר את סיפורו המוזר, כל מי ששמע אותו האמין לו. מאז אותו זמן נודע המדבר של סִיר דַּרְיָה בשם סָמוֹבְסְטְרֵצָ'ה, שפירושו המדבר בו פוגש אדם את עצמו.

_________________________

סיפור מוזר זה לקוח מתוך ספרו של ג'קוב נידלמן (Jacob Needleman) "זמן ונשמה" Time and the Soul הוצאת Doubleday, New York 1998. המחבר מעיד עליו שמקורו במרכז אסיה, אך אינו יודע למסור עליו פרטים נוספים. מכל מקום אני ממליץ לכם, קוראי, לקרוא את הספר כולו שמציג עמדה מעניינת ומעוררת מחשבה.